הַאֲזִינוּ לַסִּפּוּר "הַיַּלְדָּה מְחוֹלוֹת הַזָּהָב"

פיג'אמא, פיג'אמא, פיג'אמא, פיג'אמא, פיג'אמא, פיג'אמא, פיג'אמא, פיג'אמא שלום ילדים וילדות. אנחנו ירדן ודידי. עוד רגע נקריא לכם סיפור שקיבלתם מספריית פיג'אמא. אם תרצו, אתם יכולי�� להחזיק ביד את הספר שלכם ולדפדף איתנו יחד. בכל פעם שהיא שמה צליל של דפדוף, סימן שהגיע הזמן להעביר דף. מוכנים? מתחילים! הילדה מכולות הזהב. כתבה תלמה על יגון רוז. איורים נועם נדב. הוצאה כינרת בית הוצאה לאור. היוהיתה ילדה קטנה ושמה מילקה. עיניה כחולות, אפה כפתור ושערה זהוב. גרה מילקה עם אביה, עם אמא ועם אחותה בראשון לציון. בימים ההם הייתה ראשון לציון מושבה קטנה מאוד. בתי הנמוכים ומעטים, גגות להם אדומים, ומסביב רק חולות זהובים כסערה של מילקה. כשקמה מילקה בבוקר, אמרה לאמא, בונז'ור, משרי. כי בבית של מילקה דיברו צרפתית. אבל כשבאה לגן, ברחה אותה הגננת אסתר. שלום, מילקה. כי בגן של מילקה, הגן העברי הראשון, דיברו רק עברית. והנה הגיע היום הראשון של מילקה בחיטה א'. מילקה הנרגשת קפצה ממיטתה, התלבשה בזריזות, ולפני שיצאה מהבית, הכניסה לילכות החדש שלה ספר אחד עם אגדות נפלאות, שהיה שייך לאמא כשהייתה קטנה. מילקה ידע אותו בעל פה, ורצתה להראות אותו לחברותיה החדשות. נפרדה מילקה מאימה בשער, נכנסה לכיתה, ולבשה את הסינר של התלמידות. נכנס המורה יודילוויץ' ואמר, אני מורה, את תלמידה, אתה תלמיד, אתם תלמידים. והילדים ענו, אתה מורה, אנחנו תלמידים. אז פנה המורה יודילוויץ' למילקה ושאל, ומה היא? גם היא תלמידה, ענתה מילקה. יפה, אמר המורה. מילקה, את תלמידה מצוינה. מצוינה. המורה יודילוויץ' אהב מאוד את השפה העברית, וכשהיו חסרות לו מילים שעדיין לא היו קיימות בעברית, כמו טלגרמה, פוסטה, לוקומוטיף, ועוד ועוד היה כותב איגרת לידידו הטוב אליעזר בן יהודה בירושלים, מחיי השפה העברית, שהיה ממציא מילים עבריות חדשות לפי הצורך. ובערך אחרי שבועיים היו מגיעות במכתב המילים החסרות. ומאותו רגע, פוסטה, נקראה דואר. וטלגרמה, מברק. לוקומוטיף, כתר. הנתוך, מגבת. זוקן, גרביים. הילדים היו כותבים את המילים החדשות במחברת, ובסוף היום הם הביאו אותן הביתה. הגיעה ההפסקה, ומילקה הוציאה מהילקות את ספר ההגדות הנחמד ויצאה לחצר. התאספו סביבה הילדות, ומילקה התחילה לספר להן על היפהפייה הנעמה. היא מספרת בצרפתית ומתרגמת לעברית. הן יושבות בפה פאור ובולעות את הסיפור. וכשחסרות למילקה מילים בעברית, היא ממציאה, בדיוק כמו ידידו הטוב של המורה. אבל אז מה שהוקרה? יודי לויץ' המורה עבר שם וראה איך בבית הספר העברי הראשון בעולם, בהפסקה, קוראים בצרפתית בכל רם. יודי לויץ' הצטער כל כך. הרי כל מה שחלם היה שהעברית תהיה השפה של כל העם. מילקה. הוא פנה אליה. יפה שרצית לשתף את חברותייך החדשות בספר שלך, אבל הוא בצרפתית. תבטיחי לי חביבה שלא תעשי זאת להבא. מה יעלה בגורלנו אם את מדברת צרפתית? מריאם, רוסית, אברהם, לדינו ונתן, ערבית. שבנו לאדמתנו עלינו לשוב גם בשפתנו. עלינו לדבר רק עברית. בבית הספר, בבית, תמיד. אני מצטערת מורי, אמרה מילקה, ובליבה החליטה. מהיום תדבר רק עברית. כששבה מילקה הביתה, ריקתה לה אימא בחוץ, סוהלת ושמחה. מה שרי? קראה, וסיפרה לה בשורה משמחת. הנדיב הידוע, הברון רוטשי, מגיע לביקור במושבה. ומילקה, ולא אחרת, זכתה. מילקה תגיש לו זר פרחים בשם אנשי המושבה. למה דווקא אני? שאלה מילקה את אימא. כי את הילדה הקטנה ביותר בראשון לציון שמדברת צרפתית. והברון, שבזכותו אנחנו כאן, ושעוזר לנו כל הזמן, מדברת צרפתית. הסבירה לאימא בגאווה. אבל אימא, אמרה מילקה ולא הוסיפה. היא רצתה לספר לאימא על ההבטחה שלה למורה, אבל לא רצתה להעליב אותה, שהרי הצרפתית היא שפת אימא. ולכן, שתקה. באותו שבוע, במושבה הראשון לציון, עסקו כולם בהכנות לביקור החשוב של הברון רוטשנד. סעידו את הבתים ואת החצרות, ניקו את הרחובות, שתלו פרחים בכיכרות. והשמחה הייתה גדולה מאוד. מילקה לא הצליחה להירדם מרוב התרגשות. היא שיננה את הברכה שאימא לימדה אותה, אך לא ידעה מה לעשות עם ההבטחה שלה לדבר רק עברית. בבוקר החגיגי, נעלה מילקה את נעלי הלקה הלבנות שלה, הנעליים ששלח להדוד מפריז, ולבשה סמלה לבנה. אימא קשרה סרטים לסערה הזהוב, ואנשי ראשון לקטו פרחים מכל הגינות שברחוב. הכינו זר גדול ונתנו לאוטו. כל תושבי המושבה עמדו משני צידי הרחוב, וחיכו לבאו של הברון. כשחלפה המרכבה על פני התושבים, כולם אחרו כפיים והריאו. ההתרגשות הגיעה לסיעה. מילקה החזיקה חזק את הפרחים, והקשיבה יחד עם כולם לנאום הברכה של השר ראש המושבה. עוד מעט הגיע הרגע שהיא צריכה לעלות לבמה, ולהעניק לברון את הפרחים בשם קול המושבה. והרגע הגיע. ליבה של מילקה פעם בכל הכוח כשעלתה לבמה. היא ניגשה אל הברון בצעדים מהוססים. כשראה הברון את הילדה המתוקה עם שער הזהב כמו החולות שראה בדרכו, הוא התקופף אליה, ליטף את ראשה, ושאל אותה בצרפתית, מה שמך ילדה מקסימה? באותו הרגע מילקה נרגע. היא חיכה חיוך רחב וענתה, מילקה. אז, להפתעת כולם, התרוממה מילקה על קצות האצבעות, ולחשה מה שהוא באוסדר של הברון. רחש עבר בקהל. מה היא לוחשת לו? מה היא עושה? הברון הקשיב רוב קשב למילקה והנהן. או אז הגישה לו מילקה את הפרחים ואמרה, תודה רבה מכולנו. והברון, ששמע מ��ילקה כי כאן בבית הספר ובמושבה מדברים רק עברית, אחז את הפרחים קרוב לליבו, פנה אל כולם ואמר לאט, תודה רבה ראשון לציון. שלום עליכם. ויהודי לויץ', שעמד בקרבת הבמה, מכה מעינו דמעה של אושר. פיג'מה.