הַאֲזִינוּ לַסֵּפֶר "שֶׁבַע שָׁנִים הַטּוֹבוֹת"

פיג'אמה, פיג'אמה, פיג'אמה, פיג'אמה, פיג'אמה, פיג'אמה, פיג'אמה, פיג'אמה שלום ילדים וילדות. אנחנו ירדן ודידי. עוד רגע נקריא לכם סיפור שקיבלתם מספריית פיג'אמה. אם תרצו, אתם י��ולים להחזיק ביד את הספר שלכם ולדפדף איתנו יחד. בכל פעם שהיא שמה צליל של דפדוף, סימן שהגיע הזמן להעביר דף. מוכנים? מתחילים! שבע השנים הטובות על פי הפיקדון מעת י' למד פרץ כתבה שועם סמית ייעורים עת הנלואה הוצאת כנרת תובעה תובעה היה עני. כה עני, עד שאפילו חגורה הגונה להחזיק בה את מכנסיו לא הייתה לו. ואלה היו קשורים למותניו בחבל ישן. הוא חי עם סיריל, אשתו, ועם ילדיהם בבקתה מטה לנפול ועבד בשוק כסבל. הוא מנסה על גבו ארגזים וטבות. חוויות, קורות, אוכלון שעות. בולי עץ, חבילות חציר. ופעם אחת הוא אפילו הרים פרה. והנה, באחד הערבים, למען האמת היה זה הרבו של יום חמישי, לא נמצאו לתובעה לקוחות. איש לא נזקק לסבל. השוק הלך והתרוקן. הסוחרים סגרו את חנויותיהם ונעלו אותן. ואפילו השמש עמדה לשקוע ולהסתלק לענייניה. מה יהיה? חשב תובעה. איך יחזור הביתה אל אשתי ואל ילדיי? ובחיסי אין אפילו פרוטה אחת לקנות במזון לשבת. נסה תובעה את ראשו אל השמיים, ובליבו נסה תפילה. מי ייתן? מי ייתן? והשוב הביתה בידיים מלאות. עוד הוא מארהר, והנה יעד אוחזת בבגדו. הסתובב תובעה בבעלה, וראה מאחוריו איש בא בימים. מאיר פנים, לבוש כל כולו בבגדים ירוקים. כובע, הפו ירוק לראשו, ועליו מתנוססת נוצה כחולה. ערב טוב, אדוני, אמר בנימוס האיש. ערב טוב. ערב טוב גם לך. ערב טוב גם לך. השיב תובעה, ומיד מהר להוסיף. מה חפצחה? כיצד אוכל לעזור? אולי אתה זקוק לסבל? לא, השיב האיש וחייך. למען האמת, אני כאן כדי לסייע ולבשר. ממתינות לך שבע שנים טובות. שבע שנים טובות? מלמל תובע. כן, שבע שנים טובות. לא יותר וגם לא פחות. שבע שנים טובות של עושר. שבע שנים שבהן לא תצטרך לעבוד ולשאת על גבך מסעות. שבע שנים שבמהלכן תוכל לקנות את כל השוק הזה. כך אמר האיש. ומה אמר תובע? טוב ששאלתם. בתחילה היה תובע המום כדי לדבר. אך ל��חר שהרהר בדבר שאל, ומה יקרה בתום שבע שנים? או, זה פשוט מאוד, אמר האיש. תחזור להיות סבל. אז מה אתה אומר? מסכים? ומתי תרצה שנתחיל בספירה? עכשיו? מחר? בעוד שנה? אולי לעת זקנה? בקיצור, מתי תרצה שיתחילו שבע השנים הטובות? אני, אמר תובע, לא יודע. אולי לא. איני מסוגל ��החליט. את הרשה לי ללכת הביתה ולשאול את פסירל שלי? בוודאי, אמר האיש. לך, שאל. אני מחכה לך כאן. הלך תובע אל ביתו, סיפר את קורותיו לסירל שלו, ושאל. נו, מה את אומרת? ומה אמרה סירל? טוב ששאלתם. סירל אמרה, מה יש להתלבט? מציעים לך אושר. כך הוא ברח. ומה יהיה כשנהיה זקנים? למה לדאוג עכשיו למה שיהיה? עכשיו ילדינו קטנים ורעבים. עכשיו אין לנו כסף לשלם למלאמן. באמת, לא הספקתי לספר לך, כיוון שלא שילמנו שכר לימוד. המלאמן שילח את הילדים הביתה. בקיצור, אמרה סירל. לך אל האיש ואמור לו שסירל שלך אומרת שבע שנים טובות עכשיו. הלך טוביה אל האיש ומסר לו את דברי סירל. ומה אמר האיש? טוב ששאלתם. האיש אמר, בבקשה. וכעת מהר ולך הביתה, אל אשתך ואל אושרך. ואומנם, כשטוביה הגיעה הביתה, הוא לא האמין למראי עיניו. מאחורי בקטתו הדלה עמדו נדהמים מילדיו, אשתו סירל, האז השדופה שלהם ותלולית של זהב. כך החלו שבע ��שנים הטובות. הו השנים, ככל שהן טובות יותר, כך הן חולפות מהר יותר. וכך בדיוק חלפו להן שבע השנים הטובות בחיי טוביה, ראייתו סירל וילדיו. ומה קרה ביומה האחרון של השנה השביעית? טוב ששאלתם. האיש, בבגדיו העירוקים, הקובה והנוצה, הגיע אל השוק. חיפש את טוביה, והופתע לראותו עומד, כדרכו, בחולצה בלויה, במכנסיו התלויים על מותניו בחבל. שלום עליך, איש יקר, ברכות טוביה במאור פנים. הנה, קיימת את הבטחתך, ובאת לבשרני, כי חלפו השנים הטובות. האם תאי לבוא איתי אל ביתי ולספר על כך לסירל, לאשתי? איזה כרצונך, אמר האיש, והלך אחרי טוביה. הלכו והלכו, עד שהגיעו אל הבית. ואיזה מן בית היה זה? טוב ששאלתם, לא הרמון, ולא חצי הרמון, ואף לא אחוזה. בקטע, בדיוק אותה בקטע. ואותה אישה, סירל, לבושה באותה סמלה מרופטת, ואותה כלולית זהב. אני מצטער, החל האיש לומר. קיצר היה לו על הזוג החביב. להצטער? אמרה סירל. על ��ה ולמה? כפי שאתה רואה, אנחנו שמחים בחלקנו. והזהב? שאל האיש נדהם. לא השתמשתם בזהב? השתמשנו גם השתמשנו, אמרה סירל. אך לא נטלנו ממנו, אלא את מה שנדרש כדי לשלם את שכר הלימוד של ילדינו. כעת הם בוגרים ומשכילים, ואנו איננו זקוקים למהומה. אהנה ממך, הפצירה. קח את הזהב שהפקדת בידינו, והענק אותו למי שנזקק לו. בוודאי יש מי שצריך אותו כעת יותר מאיתנו. ומה ערה לאחר מכן? תודה ששאלתם. סירל מסרה לאיש הטוב את הזהב הנותר. האיש לקח את הזהב, הודה לה בנימוס, אמר שלום, ונעלם. אבל למחרת בבוקר, כשיצאו סירל וטוביה לחלוב את האזה רואה מאחורי הביקתה, נדהמו למצוא בחצר... תלולית זהב גדולה! וכך החלו עוד שבע שנים טובות. פיג'מה